Total Pageviews

..

Sunday, 31 March 2013

Who Killed Satmar Shames R' Chaskel Werzberger?

From: http://www.thejewishweek.com

03/29/13
Hella Winston
Special Correspondent

Late last month, after 23 years behind bars for crimes he almost certainly did not commit, a gray-haired David Ranta, 58, carrying a purple fishnet laundry bag containing all his worldly possessions, walked out of State Supreme Court in Brooklyn a free man. (Ranta suffered a serious heart attack just a day after his release but is said to be recovering and in “good spirits).
Ranta, who was convicted in 1991 of attempting to rob a chasidic jewelry courier and then murdering a prominent chasidic rabbi, was released after a yearlong investigation by the Brooklyn District Attorney’s recently established Conviction Integrity Unit (CIU).
The investigation, prompted by Ranta’s trial attorney, Michael Baum, found that “the evidentiary foundation upon which the jury relied in delivering its verdict in this case has been significantly eroded.” In its reporting on the unraveling of the case, The New York Times highlighted the intense community pressure to solve the case and the conduct of one detective in particular as playing major roles in Ranta’s wrongful conviction.
Upon Ranta’s release, the head of the CIU, John O’Mara, told The Daily News “We did the right thing,” in releasing Ranta — something that can hardly be disputed. However, the case against Ranta was clearly flawed from the start, observers say. And a review of the various appeals and motions Ranta filed while he was incarcerated — all of which were vigorously opposed by Brooklyn DA Charles Hynes and denied by the courts — indicate that these flaws were not uncovered by the CIU, but were well known to the prosecution for 20 years. (One piece of new evidence was the admission by a chasidic man that he had been coached to lie during the lineup).
The problems with the initial case include the fact that there was no physical evidence connecting Ranta to the crime, and that a key eyewitness insisted Ranta was not the culprit. The main witness linking Ranta to both crimes was a crack-addicted jailhouse snitch who received immunity for his crimes and a sweetheart deal on his own numerous pending charges in exchange for his testimony. In addition, the lead detective on the case removed potential suspects from prison and entertained them. Ranta’s confession (which he denied making) was not tape recorded, but transcribed by the detective.
And this includes only what was known to the defense at the time of the trial. 
All of this has led some observers to suggest that Hynes’ release of Ranta, without acknowledging any culpability on the part of his own office, was timed to burnish his reputation in what is shaping up to be a potentially tough re-election fight later this year. 
“As in almost all wrongful conviction litigations, so-called new evidence of innocence is known to prosecutors and judges years, sometimes decades, before a case is finally resolved,” Lonnie Soury, an expert in wrongful convictions who helped to free Martin Tankleff and the West Memphis Three and is the founder of FalseConfessions.org, told The Jewish Week.
“The Ranta case was no different. The ‘new’ evidence was known to Hynes’ office for years, and this man should have been released a long time ago. But one cannot overlook the significance of the timing of this decision as Hynes has taken tremendous heat for the wrongful conviction of Jabbar Collins, a [$150 million] civil suit for which is now underway in the federal court. This is an election year.”
Collins was convicted of the 1994 murder of a chasidic landlord and, after spending 15 years in jail, won his release in 2010. It came after a federal judge vacated his conviction in the face of significant evidence that Collins and his attorney had developed of prosecutorial misconduct. (Last year Hynes was forced to drop charges against Darrell Dula and Ronald Bozeman, both of whom had been jailed awaiting trial, after evidence of misconduct by prosecutors emerged. In February, the murder conviction of William Lopez, who had spent 23 years in jail, was thrown out by a federal judge.)
According to the prosecution’s narrative, the murder of Rabbi Chaskel Werzberger, for which Ranta was wrongly convicted, stemmed from the botched robbery of a jewelry courier, Chaim Weinberger, in the early morning hours of Feb. 8, 1990. Weinberger, held up at gunpoint in his car, managed to get away. Then, according to the prosecution, unable to locate his getaway car, the gunman approached the idling car of Rabbi Werzberger, a chief assistant to the Satmar sect’s then-Grand Rabbi Moshe Teitelbaum. The would-be robber fired at Rabbi Werzberger through the car window, opened the door, shoved the rabbi’s body onto the street and drove off in his car. Rabbi Werzberger died from his injuries four days later.
The killing sent shockwaves through the tight-knit Satmar community, where Rabbi Werzberger, a Holocaust survivor, was revered.
Under mounting pressure from the chasidic community to solve the crime, the police worked feverishly, with Satmar power broker Rabbi Leib Glanz acting as a liaison between the police and the Satmar community.
Six months after Rabbi Werzberger’s killing, Ranta was arrested on charges of murder and weapons possession; the arrest was announced by the police commissioner at the Williamsburg precinct.
Ranta was placed in a lineup after his arrest and, notably, a number of supposed eyewitnesses, all chasidic teenage boys procured by Glanz, did not pick him; one who did had initially failed to do so until after he was removed from the lineup and taken into a room with a detective, an assistant district attorney and a Yiddish interpreter not employed by the police department.
Further, Weinberger, the one person who had gotten a close look at the would-be thief (but not the rabbi’s killer), also failed to identify Ranta. Indeed, Weinberger repeatedly insisted to the detectives and prosecutors that Ranta was not the man who tried to hold him up. Ranta’s attorney moved to suppress the eyewitness witness identifications, but the judge ruled against it, with the exception of the identification involving the Yiddish translator.
In a phone interview with The Jewish Week last week, Weinberger recounted how he met with one of the prosecutors, Barry Schreiber, for several hours on two separate occasions before the trial and “argued, probably yelled and screamed,” trying to convince him that Ranta was not the man he had seen that February morning.
An e-mail to Schreiber was not returned. Several e-mails to a Hynes spokesman did not receive replies.
Weinberger also told The Jewish Week that Hynes, newly elected to office at the time of the crime, seemed to take a personal interest in the case, recalling that Hynes himself spoke to him before he testified in the grand jury and was also present in the courtroom when Weinberger testified — for the defense — at trial.
“It was against my own interests to say that Ranta wasn’t the guy who tried to rob me,” Weinberger told The Jewish Week, noting that the real gunman could still have been on the loose and thus a threat to him. “But it wasn’t Ranta, and my conscience wouldn’t let me say it was."
At the trial, the conduct of the lead detective, Louis Scarcella, led the judge, Francis X. Egitto to question Scarcella about how Ranta’s confession was obtained and why it had been transcribed by him rather than tape recorded, according to mandated DA policy. Eggito also voiced serious concerns about Scarcella’s procedures more generally, and in the middle of the trial, expressed his mistrust of the detectives to the prosecutors, but failed to take any further action.
In May of 1991, Ranta was convicted on two counts of second-degree murder as well one count each of robbery and attempted robbery.
In a statement to the court before his sentencing, Ranta proclaimed his innocence and railed against the “two very corrupt cops” who used “a hooker,” “a junkie” and “somebody who had raped” to convict him. Ranta noted that one of these witnesses, Alan Bloom, got “his immunity from 109 years to a 3 ½ to 10.” Ranta also excoriated the prosecutors for taking “my credible witness, the diamond courier, who looked at me face-to-face -- supposedly I’m the shooter, right -- he said it wasn’t me. You took him, Mr. Schreiber and Ms. Mondo [the other prosecutor], and you abused him. You made that man look like a jerk…”
The judge sentenced Ranta to 37 ½ years to life.
Ranta appealed his conviction in 1994, claiming, among other things, that prosecutors had violated a judicial order to turn over audiotapes of the witness identifications by a certain date, instead giving the defense transcripts; one of the transcripts omitted key information potentially favorable to the defense (they turned over the actual tape just before summations).
Despite acknowledging that the district attorney’s office had delayed in meeting its obligations to turn over witness statements and potentially exculpatory information (otherwise known as Brady material) to the defense — something the court said it did “not condone” — the court denied Ranta’s appeal and ruled those claims would not be reviewed by the appellate court.
Shortly after Ranta’s conviction, his attorney, Michael Baum, received anonymous calls from two women, one of whom named Joseph Astin as the man responsible for the crimes. Ultimately, one of the callers identified herself to Baum as Astin’s wife, Theresa (the other caller was Astin’s mother), and told him that her late husband had confessed to being involved in the crime, committing the botched robbery and accidentally shooting the rabbi in an attempt to take his car to flee the scene. (He died in a car chase with police two months after the crimes).
She gave other details that made Baum feel she was credible, and also revealed that her husband’s two accomplices were “your people” (Baum is Jewish), Jewish men who "wore yarmulkes," but she gave no names. Baum tried to persuade Theresa to come forward, but for several years she was afraid, telling him that “snitches wear stitches.”
As it turned out, Astin was briefly investigated early on in the case, based on an anonymous tip to police. Theresa told Baum that Detective Scarcella and his partner had visited her the evening after her husband’s death and asked her if she knew whether he had shot a rabbi in Brooklyn. They notified her of a $20,000 reward being offered to find the rabbi’s killer, but she failed to respond. They also spoke to Astin’s parole officer in a failed attempt to get him to come in and give his fingerprints. In addition, Scarcella had shown Weinberger a photo of Astin, and later took him to see his dead body, whose face had been disfigured in the car crash, in the morgue; Weinberger was unable to make a positive identification.
Despite indications that police felt Astin might be involved in the crimes, Baum says that no police reports concerning the substance of their investigation of Astin were turned over to him.
In 1995, Theresa Astin signed an affidavit in support of her statements to Baum, and in November of 1995 Ranta filed a motion to vacate his conviction. He alleged that “the judgment was procured by fraud on the part of the prosecutor and police personnel acting on behalf of the prosecutor, that material evidence adduced by the prosecution at trial was false and known by the District Attorney or his agents to be false and newly discovered evidence from Theresa Astin and Weinberger.”
The trial judge granted a hearing 1996, at which Theresa Astin testified to what she had told Baum. But the Appellate Division ultimately unanimously affirmed the conviction, citing questions about Theresa’s credibility and a failure by Ranta to show that her information would have led to a more favorable verdict. In 1997, Ranta sought a federal writ of habeas corpus; the DA moved to dismiss Ranta’s petition but lost.
In 2000, federal judge Edward Korman denied Ranta’s petition on technical grounds. While acknowledging the numerous Brady issues, Korman upheld the state court’s ruling that, when finally given Brady material (when it was arguably too late to use it) the defense did not make an adequate objection. Ranta appealed this decision in 2005 and lost.
According to observers, the substance of these appeals begs the question of why Hynes’ office decided only now to support the vacating of Ranta’s conviction, given that the problems his office used to justify Ranta’s release have been evident for 20 years.
Indeed, the very same day Ranta was released, a man named William Lopez, who recently had his conviction overturned after spending 23 years behind bars, also left jail a free man. However, unlike Ranta, Lopez’s case was overturned on appeal by a federal judge who proclaimed it “rotten from day one.” Hynes vowed to retry Lopez, but the judge took the unusual step of blocking him from doing so, though Hynes has said he will appeal the judge’s decision.
Some speculate that the Ranta case was an easy pick for Hynes’ Conviction Integrity Unit, as many of the problems with the case could be blamed on the detective, and a likely suspect in the crimes is long dead, obviating the need for a reinvestigation. (John O’Mara, the head of the CIU, recently told the Daily News that while Ranta is “legally innocent,” he doesn’t “have the unadulterated feeling that this is an actual innocent person that got let out.”)
According to former prosecutor and defense attorney Mark Bederow, who represented Ronald Bozeman (who had charges against him thrown out last year), “freeing Ranta, while having a dead man and a now-disgraced detective to blame, allows the DA to claim that ‘justice was served’ while at the same time assuring an end to the inquiry and the years-long criticism which would likely hover over any investigation.
“Given the bruising primary, Ranta’s release also seemingly provides political cover from the incoming flak about the disturbing amount of wrongful convictions and prosecutions, and serves as the perfect opening trailer for the DA’s CBS show designed to glorify the DA,” Bederow continued. He was referring to the recent announcement by CBS of an upcoming six-part reality show focusing on Hynes’ office.
“Left unanswered,” said Bederow, “is why Astin’s wife’s claim that her late husband conspired with ‘Jews who wore yarmulkes’ was apparently ignored. Indisputably, the political pressure to close this case in the 1990s was great and investigating members of the rabbi’s community would not help relations between the community and DA.”
Bennett Gershman, a professor at Pace Law School and a leading expert in prosecutorial misconduct, asked: “Should Hynes take credit for exposing this terrible miscarriage of justice? His office brought the case initially, allowed dishonest cops and witnesses to testify, and steadfastly and aggressively, even desperately, sought to preserve the conviction for nearly 20 years and did absolutely nothing for 20 years to investigate the case to help Ranta gain his freedom.
“It was entirely the work of Ranta’s lawyers,” Gershman continued, “as is usually the case.”


Friday, 29 March 2013

Police investigate allegations of sex abuse at Carmel College


Thames Valley police have confirmed that they are conducting an investigation into allegations of sexual abuse at Carmel College, the now closed Jewish public school.

Former Carmel students have claimed that they were sexually abused while they were at the school.

Several alleged victims, who studied at the co-educational school in Oxfordshire, have claimed that at least two tutors sexually abused students between the 1970s and 1990s.

A spokeswoman for the police said: “We are a long way from bringing charges— there are many people to speak to.”

Carmel College, which was latterly co-educational, was founded by Rabbi Dr Yaakov Kopul Rosen in 1948 as a Jewish public school. It closed in 1997 due to lack of funding


Thursday, 28 March 2013

Hasidic Orthodox Jewish Families Burn Bread in Monsey


MONSEY - A Passover ritual took place in Monsey today.

Hundreds of Hasidic and Orthodox families tossed bags of bread into a Dumpster to burn in a ceremony.

During Passover, leavened bread is not eaten to remember the ancient Jews' escape from slavery in Egypt when they didn't have time to let their bread rise before fleeing.

Monsey firefighters were at the ready to keep the flames under control.



THE BRONX - Jews across the Bronx are preparing for Passover with the traditional disposal of chamezt, or leavened food.

 

 Community Board 8, along with the Department of Sanitation, set up a Dumpster and fire pit in Riverdale to aid in the throwing away or burning of bread.

During Passover, those who follow the faith do not eat any kind of leavened foods.


Amazement in Antwerp: Police stopped matzos bakery


Police raided the bakeries of Peshwarsk, Belz, Satmar and Machanovka, and instructed: shut the ovens • Owner fined: The law prohibits the operation of furnaces in a public building, without a license

Bewilderment in the haredi community in Antwerp: Police raided the Matzah bakeries of Peshwarsk, Belz, Satmar and Machnovka, and ordered an immediate turn off of the ovens. The owners of all bakeries have also been fined for breaking the law.

The Antwerp law prohibits the operation of ovens to bake matzos in public buildings without a license. Hasidic matza bakeries which are located in the basements of buildings were raided by the police,

The police raid on bakeries, at the height of the Erev Pesach pressure, provoked anger and disbelief in the haredi community in Antwerp. An avrech residing in the city said that this is a dangerous precedent, and that "there was never such a thing."

People from Antwerp believe this is "Messira" - and the finger is again directed towards Moshe Aryeh Friedman. The community noted that the matzos for the kehilla have been baked and shortage will not be felt at Pesach. "The main problem will be on Erev Pesach, when people bake in 'chaburah'." 


סמואל ליבוביץ: ברון הסמים החרדי

 

אורח חייו של הדילר האורתודוקסי, יליד סטנפורד היל, אחת השכונות היהודיות האדוקות של לונדון, ומי שהעריץ את ברון הסמים פבלו אסקובר, לא מנע ממנו לנהל חיים סוערים שבהם מעורבבים פשע, אלימות, מיליוני דולרים והרבה מאוד סמים. להפך. לפעמים זה אפילו עזר לו. "יש לי אומץ לעשות דברים ורציתי כסף, זה כל ההסבר", הוא מסכם את סיפור חייו 

ליבוביץ', 45, שומר על קור רוח מרשים. בשבועות האחרונים נפגשנו כמה פעמים, תמיד בבתי קפה באותו פרוור צפוני של לונדון שבו הוא מתגורר. השיחות עימו מתגלגלות בקלות, שואבות לעולם מרתק של פשע, סמים והרבה מאוד כסף מזומן.

את סיפורו הבלתי נתפס הוא מגולל בריאיון ראשון לעיתון ישראלי באדישות נטולת רגש, מקפיאת דם. כשהוא מעלה זיכרונות שהופכים את הבטן, נדמה כאילו מבחינתו הדברים קרו למישהו אחר. הוא ממעט לחשוף רגשות. תוך כדי שיחה אנחנו מרוקנים ספלי קפה באיכויות משתנות וליבוביץ' יוצא מחוץ לבר לעשן. פעם אחת הוא מפתיע ומזמין שוקו חם ומתוק, שעליו הוא מתענג. זו תהיה אחת הפעמים שבה התנהלותו תסדוק את תדמיתו הקשוחה.

אבא מת

הסיפור של שמילו, כפי שהוא מכונה בסביבתו הקרובה ובקהילה החרדית המקומית, מתחיל בסוף שנות ה־60 בסטנפורד היל. הוא נולד למשפחה חרדית נוקשה, אחד משישה ילדים, שגדל ועוצב על ברכי האורתודוקסיה הלא מתפשרת, הסגורה והמתבדלת.
בגיל צעיר נישא בניגוד לרצונו לישראלית. אביו נסע לישראל והורה לו להגיע ל"נסיעת עסקים". כשהגיע לארץ נאמר לו ש"הולכים לראות את הסחורה". "מגיעים לבית, דופקים בדלת, פותחת אישה הונגרייה", הוא נזכר. "בחדר יושב בן אדם עם זקן לבן וארוך, נראה כמו מלאך המוות. אני תוהה איפה הסחורה. בהמשך נכנסת לחדר בחורה נמוכה, שערה אסוף למעלה והיא מחייכת, שקטה. ההורים שלנו עוזבים את החדר. ניסיתי להיות ידידותי, שאלתי אותה 'איך קוראים לך, מה את עושה, בת כמה את?'. אחרי רבע שעה נכנסים ההורים שלה, שואלים 'מה את אומרת?'. היא עונה 'כן, נראה לי. בחור נחמד, חברמן'. ההורים שלי מצטרפים אלינו גם הם בקריאות 'מזל טוב', שוברים צלחת. ואני, רק אז הבנתי מה קורה. הייתי בשוק".

 ?ניסית להתנגד
"שום דבר לא עזר לי. אחרי שבת חתן תכננתי לברוח, אפילו שמתי כסף בצד, אבל אבא שלי כנראה ניחש את הכוונות שלי כי הוא העלים לי את הדרכון".

הייתה חתונה. שני ילדים וארבע שנים לא מאושרות. אחריהן התגרש. "זה מאוד לא מקובל בקהילה החרדית, בטח לא לפני 20 שנה", הוא אמר. "ברבנות ניסו להניא אותי כי הרי אסור להתגרש, אבל הודעתי להם שאני נוסע ואם הם לא משחררים אותי, היא תישאר עגונה או תמות. לא הייתה להם ברירה". גרושתו נישאה לאמריקאי ועברה להתגורר בארצות הברית עם שני ילדיו, כיום בני 22 ו־23. במשך שנים ארוכות האמינו הילדים שאביהם מת.

על ציר ברזיל

לאחר הגירושים חייו דווקא נראו שלווים מאוד. הוא החליט לפתוח דף חדש, עבר לבלגיה, נטמע בקהילה היהודית חרדית בבריסל והתחיל לעבוד בחנות ירקות.
הכול השתנה כאשר יום אחד פנה אליו חזקי, בחור צעיר בן הקהילה שאיתו התיידד, ושאל אם ירצה לנסוע לטיול לברזיל. חזקי הציע לממן את הטיול. "מי לא רוצה לנסוע לחופשה בברזיל?", אומר ליבוביץ'. "לא שאלתי שאלות. חזקי אמר לי שחבר שלו ימתין לי שם, וברור שהמשמעות של 'חבר' היא 'בחור יהודי דתי'". ואכן, צעיר חרדי פגש את ליבוביץ' בשדה התעופה והתנדב להראות לו את ברזיל. "הוא לקח אותי לבלות ואני הייתי מוקסם", משחזר ליבוביץ'. "האנשים ידידותיים, ברזיל מדהימה".

יום לפני חזרתו לבריסל נתן לו הצעיר חבילה עטופה. "זה היה נראה כמו חבילת סוכר", מספר ליבוביץ'. "'תדאג שחזקי יקבל את זה', הוא אמר לי. לא שאלתי שאלות. חשבתי לעצמי שאולי זאת חבילת יהלומים, אולי מתנה".

הדרך חזרה לבלגיה עברה חלק. "אולי זו חזותי 'השחורה' ששיחקה לטובתי ואולי קור הרוח", צוחק ליבוביץ'. "אף אחד לא שאל שאלות. כשחזקי פתח את החבילה ראיתי משהו שנראה לי כמו קמח לבן. לא הבנתי. אמרתי לו: 'יא דפוק, למה אתה צריך לקנות קמח מברזיל, יש לך במכולת למטה'".

?
באמת לא הבנת שמדובר בקוקאין

"לא! באתי מבית חרדי, אף פעם לא ראיתי את זה, ואצלנו לפני 20 שנה אף אחד גם לא דיבר על זה".

גם לאחר שהבין את מלוא המשמעות של מעשיו לא נרתע ליבוביץ' מלהמשיך. הכסף שקיבל מחזקי על שקית ה"קמח" סנוור אותו. "חשבתי לעצמי שאהפוך למיליונר", הוא מודה. "ביידיש קוראים לזה א־גרויסע מאכער, עסקן גדול".

הרעב לכסף הביס את הפחד?

"לא היה פחד", הוא משיב בנונשלנטיות. "לא הרגשתי שיש לי מה להפסיד. הילדים היו עם אימא שלהם, לא הייתה לי משפחה וחשבתי לעצמי — מקסימום אתפס. רציתי להפוך למיליונר".

כשחזקי מבקש להשתמש שוב בשירותי הבלדרות שלו, מחליט ליבוביץ' להפוך מהשליח ליבואן. הוא מבצע כמה העברות של סמים מברזיל לבלגיה ללא תקלות. לדבריו, המראה היהודי חרדי שלו הקל עליו את העבודה. "היהודים נתפסים כילדים טובים", הוא מסביר. "העסקים זרמו יפה וכך גם המזומנים, אף אחד לא חשד".

יכול להיות שהחינוך החרדי הנוקשה בבית דחף אותך לפריקת כל עול בהזדמנות הראשונה?

"אני לא חושב. עובדה שזה לא קורה לכולם. גם היום אני מסוגל לעבור על החוק כל עוד לא מדובר בסמים. אני לא החכם הכי גדול וגם לא הגיבור הכי גדול, כדור יהרוג גם אותי, אבל בזמן סכנה אני מפסיק לחשוב. אם תגידי לי עכשיו שבחוץ יש 10 מיליון פאונד במכונית ויש לי חמישים אחוז סיכוי לקחת אותם —אני בטוח אנסה. אם היו כאן בבית הקפה בחדר צדדי בני ערובה שצריך להציל, את לא היית נכנסת — אני כן. אין לי פחד, ואני לא מפחד מהמוות".

הסנדק ואשתו

באחד הימים צפה ליבוביץ' הצעיר בסרט תיעודי על מלך הסמים הקולומביאני פבלו אסקובר, ודמו בער. "הוא שווה מיליארדים", הוא מתלהב במהלך פגישתנו בבית הקפה. "יש לו הכול. כזה רציתי להיות!".

בהחלטה מהירה וספונטנית, כשהוא בן 24, רוכש ליבוביץ' כרטיס לכיוון אחד לברזיל, שם הוא מתחיל להתערות בקרב סוחרי הסמים במטרה להפוך, כפי שהוא אומר, לפבלו אסקובר היהודי. גם הפעם, בסאו פאולו, הוא מתגלגל לקהילה החרדית המקומית בשכונה Morumbi District.

ליבוביץ' מבין שאם הוא רוצה לשחק בליגה של הגדולים, אין מנוס מלפגוש את מי שכונה ביראת כבוד "הסנדק", גם הוא בחור יהודי חרדי, שחלש על שדות עצומים של קוקאין והיה אחד מיצואני הסמים הגדולים של ברזיל.

ואולם כדי להתחבר ל"סנדק", היה על ליבוביץ' לעבור כמה מבחנים. הוא הצליח לארגן מפגש עימו במועדון ריקודים אפלולי, ולאחר בדיקה ביטחונית שנעשתה, לדבריו, מול קנה של אקדח, הוא הורשה לשבת בשולחנו של הסנדק. "שוחחנו מעט ואז הוא הודיע לי שכדי לבנות אמון הוא מעביר את החיילים שלו מבחן", אומר ליבוביץ'. "הוא רצה שאעביר כמות גדולה של כסף ליעד מרוחק. תהיתי מה יעלה בגורלי לאחר שאמסור את הכסף, האם הוא הולך להרוג אותי?".
ובכל זאת הסכמת.

"אי אפשר לסרב לסנדק, זאת בכלל לא אופציה".
רגע לפני יציאתו לדרך, ברכב שסיפק לו הסנדק, נודע לליבוביץ' שגם אשתו של סוחר הסמים הבכיר תצטרף לנסיעה. "ואז היא הופיעה", הוא נזכר בחיוך. "יפהפייה, בגדים מעוצבים, תכשיטים יקרים, בלונדינית, ברזילאית. התיישבה במושב האחורי ויצאנו לדרך".

במהלך הנסיעה עצר ליבוביץ' כדי לתדלק. "כשחזרתי היא כבר ישבה במושב הקדמי", הוא מספר. "היא אמרה לי 'אף אחד לא רואה אותנו עכשיו'. מאותו רגע כבר היה לי רק דבר אחד בראש", הוא מודה.

שארית הדרך הייתה מלווה בייסורים, כשליבוביץ' נזקק לשליטה עצמית כדי להימנע מלשתף פעולה עם העניין הניכר שאשתו של הסנדק גילתה בו. נקרע בין הפחד לתשוקה, בין יצר הרע ליצר החיים, הוא המשיך בנסיעה.

"בערב עצרנו לישון במלון בשני חדרי שינה נפרדים", הוא מספר. "היא המשיכה לבנות את הציפיות שלי. 'אתה מדהים, אתה נראה מצוין'. הדם שלי רתח, הזעתי. אבל גם פחדתי. אתה לא מתעסק עם אשתו של הבוס. אם תנסה לגעת בה והיא תחזור ותספר — אתה גמור. אבל הדרך שהיא דיברה אליי, הביטה בי, והיא בחדר הסמוך. אם משהו יקרה אף אחד לא צריך לדעת, רק אני, היא ואלוהים".

ליבוביץ' הצליח לעמוד בפרץ והשלים את משימת העברת הכסף. "הסנדק קיבל את פנינו בחזרה", הוא מספר. "הוא שואל אותי 'איך אשתי התנהגה? קרה משהו בינכם?', שולף אקדח ומכוון אליי. 'שום דבר', עניתי. הוא הצמיד את האקדח לראשי ואמר 'אתה לא חושב שאשתי אטרקטיבית?', הוא תהה. אני מודה, פחדתי. אבל אז הוא שמט את הנשק. היא כנראה עדכנה אותו שדבר לא קרה. הקלה. 'ברוך הבא למשפחה', הוא אמר לי. עברתי את המבחן".

הקם להורגך
הסנדק (ליבוביץ' נרתע מלהזכיר את שמו) הציע לו להפוך לאחד מחייליו, אך האברך הצעיר הודיע לו בנימוס שהוא עצמאי. השניים התחילו לשתף פעולה ומעמדו של ליבוביץ' בשוק הסמים בברזיל נסק. הוא קיבל סחורה מהסנדק ושיווק אותה בקור רוח וכריזמה. "אנגלים, ישראלים, אמריקאים, כל מי שרצה", הוא מפרט על חוג לקוחותיו. "הייתה לנו שגרה, הסחר בסמים זה כמו כל עבודה אחרת. קמים בבוקר, מגיעים למשרד עם צוות עובדים ומחפשים דילים שיכניסו כסף: סמים, סחורה גנובה וגם נדל"ן. כל אחד מהצוות מתעסק עם המקורות שלו, וכשצצה הזדמנות מתיישבים כולם ובוחנים אותה ברמה העסקית, סיכונים מול סיכויים, מה צריך לעשות ברמה הטכנית כדי שזה יצליח וכמה כסף צריך להשקיע בזה. בשש בערב יוצאים מהמשרד. אחר כך נפגשים גם בבית הכנסת או במסיבות. החיים הטובים".

העסקים הלא כשרים מניבים רווחים של מיליונים, שיטות ההפצה משתכללות, והמסיבות הביתיות המפוארות שמארגן הבחור החרדי, שהגיע מעולם נוקשה של חובות ואיסורים, זוהרות ומלאות זימה. הוא רכש פנטהאוז בן שבעה חדרים שבו התגורר לדבריו לבדו ונהג ברכבי יוקרה — בג'יפ וולבו ובפורשה. "לא האמנתי למזלי הטוב", אומר ליבוביץ' ומיטיב את הכיפה שעל ראשו.

תגיד, איך הכיפה, הזקן והפאות התקבלו באותן מסיבות נוצצות?

"מצוין. כשיש לך כסף הכול מתקבל, זה לא משנה איך אתה נראה".

העבודה במשרד אולי שגרתית אבל החיים שמחוצה לו קצת פחות. באחד הימים ביקש חברו של ליבוביץ' לשאול את מכוניתו לזמן קצר כדי לאסוף את אשתו משדה התעופה. ליבוביץ' נתן לו את המפתח, וכמה שניות אחר כך התרחש מול עיניו המשתאות פיצוץ אדיר.
התברר שכנופיית החרדים של ליבוביץ' הסתכסכה עם כנופיית סוחרי סמים מקומית, שחבריה האשימו אותם במכירת סמים מקולקלים ובהכתמת המוניטין שלהם. מטען חבלה שהוטמן במכוניתו של ליבוביץ' היה אמור לחסל אותו ובאותה הזדמנות להעביר מסר לחבריו.

ליבוביץ' ניצל, אך לחבר ששאל את מכוניתו לא היה מזל. "איבדנו בן אדם, אבל הם איבדו הרבה יותר", מסכם ליבוביץ' בתכליתיות את מה שאירע בעקבות הפיצוץ. על מסע הנקמה שהתרחש ברחובות סאו פאולו ליבוביץ' לא מפרט, אך מתמצת: "אחרי שעשינו את מה שהיינו צריכים לעשות, הם באו וביקשו סולחה".

כאשר הוא מספר על מלחמת הכנופיות הקטלנית שבה היה מעורב, לא זע שריר בפניו. כיצד מסתדרים אורח חייו הדתי ויראת השמיים עם העובדה שדמם של אחרים מכתים את ידיו? "בתורה לא כתוב שאסור להתעסק עם סמים. כן כתוב שם 'הקם להורגך השכם להורגו'", הוא מיישב את הסתירה.

אתה ממש מיתמם.

"אולי עברתי על 'ונשמרתם לנפשותיכם', אבל זה נתון לפרשנות".

מה לעזאזל עשיתי??!

החגיגה הברזילאית של ליבוביץ' נגמרה ב־1994. שוטרים מקומיים, שעקבו אחריו ואחר חבריו במשך כמה חודשים, פרצו לביתו ועצרו אותו. בתום משפט ממושך הוא מורשע רק בעבירות של אחזקת סמים ונשק ולא בסחר, ונשפט לארבע שנים. בתקשורת הוא כונה Hasidic King of Coke.

בבית הכלא קרדינרו בסאו פאולו הוא נדרש להפגין כישורי הישרדות. שם, מאחורי הסורגים, מצא עצמו מתמודד פנים מול פנים עם המוות. "לא האמנתי שהורגים אנשים בכלא", אומר ליבוביץ', אך כשאחד האסירים החליט להתעסק עם הבחור החרדי קר הרוח, עשה ליבוביץ' בדיוק את זה — הוא הרג.
"הייתי חדש, ישבתי עם עיתון יהודי ביד", הוא משחזר בפנים שלוות. "הגיע אסיר, אחד שכולם חששו ממנו, ודרש סיגריה. אמרתי לו שאין לי. הוא גיחך 'אתה צוחק עליי? אף אחד לא אומר לי שאין. כשאני מבקש זוחלים על ארבע'. אמרתי לו שאני לא זוחל לאף אחד ומאף אחד. בינתיים נוצרה התקהלות ואני כאמור חדש, אין אף אחד בצד שלי. הבנתי שצריך להוריד אותו מהעץ. התקרבתי ואמרתי לו 'בוא, תן לי בוקס, כולם יריעו לך ונגמור את הסיפור'. הוא ענה 'אתה הולך למות' ושלף סכין.

"למזלי, למדתי אייקידו (אמנות לחימה יפנית, נר"ו). תפסתי לו את היד והוא איבד שיווי משקל. הוא צעק 'אתה תשבור לי את היד'. 'לא רק את היד', אמרתי לו. החברים שלו לא ידעו אם להתערב או לא. המלצתי לו: 'אל תזוז, אם תזוז תזיק לעצמך. כל מה שאתה צריך לעשות זה לפתוח את היד ולעזוב את הסכין'".

האסיר לא שעה להמלצתו. במהלך מאבק עיקש הוא נפל על הסכין וזו חדרה לבטנו. "עוד הספקתי לראות את העיניים שלו מתגלגלות והוא התמוטט", ממשיך ליבוביץ'. "כולם ברחו. לא נשאר אף אחד בסביבה. יצא סוהר אחד ואמר לי 'אתה לא יכול לעשות כלום, הוא מת'.

"שאלתי את עצמי 'מה לעזאזל עשיתי?!'", הוא אומר. "אלא שהסוהרים בכלא התרגשו פחות. הם שמו אותי בחדר קטן וחשוך עד שבא מפקד הכלא. הוא אמר לי 'תודה רבה'. עניתי: 'כרגע הרגתי בן אדם'. הוא סיפר לי שהאדם הזה כבר עם שלושה מאסרי עולם, שהוא הרג שלושה אנשים ובהם סוהר אחד. הם ראו הכול דרך מצלמות האבטחה, וידעו שהתגוננתי. מובן שהיה משפט אבל יצאתי ללא כלום. מרגע זה אנשים התחילו לפחד, תהו מי אני, סגרו את הדלתות. בברזיל כל אחד בכלא משתייך לכנופיה. איתי, אף אחד לא הבין מאיפה הגעתי".

שיטת התירס

אחרי שמאסרו קוצר בשליש, השתחרר ליבוביץ' ב־1997 מהכלא הברזילאי וחזר הביתה, לאנגליה. החוויה בכלא לא מנעה ממנו לשוב לעולם הפשע. הפעם זה היה לתקופה קצרה. השלטונות באנגליה עקבו אחריו, הוא הסתבך בעבירות סחר בסמים ונעצר. הוגש נגדו כתב אישום ואחרי כשנה במעצר הוא שוחרר בתנאים מגבילים, אך נדרש לחתום בתחנת המשטרה המקומית על בסיס דו־יומי. בשלב מסוים הוא מפר את תנאי המעצר ונמלט לישראל.

בארץ הוא התמקם בירושלים והחליט לפתוח דף חדש. היה לו מספיק כסף ורכוש לשארית חייו. אבל כמה חודשים של חוסר מעש ושעמום וחבר אחד בעל כושר שכנוע הספיקו כדי לשנות את ההחלטה. השניים טסו לארגנטינה דרך מדריד ומשם לבוליביה, וחזרו ארצה עם קילו קוקאין ששכן בקיבה של ליבוביץ'. לדבריו, הייתה זו הפעם האחרונה בחייו שבה הבריח סמים.

"כבר יצאנו משדה התעופה והלכנו עם החומרים לכיוון האוטו", הוא משחזר. "פתאום החבר שלי נלחץ, אומר לי 'תראה את כל השוטרים מסביב'. הרגעתי אותו, אמרתי לו שזה לא בשבילנו, אבל אחרי כמה דקות עצר אותנו גברתן עם מבטא רוסי ואמר לי 'אתה בא איתנו'".

ליבוביץ' שמר על קור רוחו המפורסם ולא הסגיר דבר על אודות הסמים שבבטנו. "ידעתי שכשתופסים בן אדם בחשד להברחת סמים בקיבה, נותנים לו לאכול תירס ומחכים. כשהתירס בחוץ, יודעים שכל מה שבלעת קודם כבר יצא וכנראה אתה נקי", הוא אומר. "לפני הטיסה אכלתי שלוש קופסאות תירס ליתר ביטחון. כשהייתי צריך לשירותים, השוטר קשר אותי לקיר, שם נייר על הרצפה ואמר 'תחרבן'. ובאמת בפעם הראשונה יצא רק תירס. השוטרים היו הרוסים. אבל בפעם השנייה, בשבת בצהריים, יצא גם חלק מהסם. ניסיתי להתאפק, לא הצלחתי. אם לא היו שוטרים בסביבה הייתי בולע אותו שוב".

ליבוביץ' הודה והורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים וריצה בבבית הכלא איילון עונש מאסר של תשע שנים. רכושו וכספו מעוקלים. "עיקלו לי מיליונים בכסף וגם בנכסים", הוא מתלונן. "לא כל הכסף הגיע מסחר בסמים, אבל לא הייתה לי דרך להוכיח זאת. אם היו לי היום רק כמה אחוזים מהכסף הזה — הייתי חי טוב מאוד".

יציאה אחת מוקדמת מדי שעלתה לך בתשע שנים בכלא ובהרבה כסף.

"לכל שבת יש מוצאי שבת. לא יכולתי למנוע את זה. אולי אם זה היה נמנע בפעם הזאת לא הייתי כאן עכשיו כדי לספר את הסיפור. הייתי כנראה נהרג או נתפס בהזדמנות אחרת ויושב במאסר עולם. רק ברגע שנעצרתי התחלתי לראות את הסכנות שבדרך החיים הזו".

היו לך רגעי שבירה?

"קשה לי לחשוב על רגעים שזעזעו אותי", אומר ליבוביץ', והשלווה נסוכה על פניו. "בכלא ראיתי אנשים שהתחרפנו. חיכו לביקור שלא הגיע, קיללו, השתוללו. במקרה שלי, הכול עבר לידי. גם עכשיו אני חי ככה".

אתה מבין שזה לא נורמלי.

"ככה אני. כמעט אף פעם לא בוכה. אני חושב שאבדו לי הרגשות כשהייתי ילד. אני יכול להרגיש כלפי אחרים אבל אין לי סנטימנטים לעצמי. אני לא מפחד, לא קשה לי. בניתי לעצמי קיר פלדה שגם כדור לא יכול לחדור".

היית פעם בטיפול פסיכולוגי?

"לא. אני לא צריך. את יודעת מי צריך טיפול? מי שמדחיק רגשות ואוכל את עצמו וחושב מה היה אילו. אני לא מדחיק. לי יש מנגנון שמסנן רגשות כמו תסכול, פחד, החמצה".

כל אחד מרגיש החמצה.

"לא אני. לפעמים אני מסתכל בראי וחושב לעצמי שאני לא אנושי".

הפתח לגאולה

לנקודת המפנה בחייו הגיע בכלא איילון, שם פגש לראשונה ב"לקוחות הקצה" שלו: נרקומנים, מכורים, אלו שהגיעו למקומות הכי מטונפים, נמוכים ואומללים. הוא התבונן בהם נפעם, נגעל ונחרד. שם, בבית הסוהר, החלו ההשלכות של מקור ההכנסה המניב שלו לחלחל.

"זה היה מאוד מוזר", הוא אומר בתמימות מפתיעה. "את צריכה להבין שאני מעולם לא נגעתי בסמים וגם לא אף אחד מהמקום שאני בא ממנו. האנשים האלה לא היה חלק מהמעגל שלי אף פעם. אנחנו זלזלנו במי שצרך סמים. בכלא ראית לאיזו דרגה נמוכה בני אנוש יורדים עבור עוד מנה".

היה זה אחד האסירים בכלא, בחור בן גילו שנכלא לאחר שהורשע בגניבה, שפתח בפניו את הפתח לגאולה. "הוא היה מכור לסמים ודחוי", מספר ליבוביץ'. "אף אחד לא רצה להתעסק איתו. בהתחלה גם אני נרתעתי, אבל לאט לאט התקרבנו. ניסיתי להבין מה מניע אותו, לקחתי אותו אליי לחדר ותחת חסותי, בתנאי שלא יתקרב לסם. האסירים האחרים צחקו עליי, הזהירו אותי שאם אני לוקח אותו, עד מחר אפילו בגדים לא יישארו לי. אבל התחברנו, עזרתי לו להיגמל או לפחות חשבתי ככה".

באחד הימים חזר ליבוביץ' מעבודתו במטבח הכלא, ואז הבין את מלוא משמעות עוצמתו של הסם. "הבחור היה מוטל בפינת החדר, כולו רועד", הוא נזכר. "הזעקתי עזרה, לקחו אותו למרפאת הכלא ומשם הוא כבר לא חזר. כאב לי עבורו וגם כי איבדתי חבר. עד עכשיו הייתי מאוד שמח לחזות במפלה של מי שנתן לו את החומר. ואז הבנתי — אין שום סיכוי שאני חוזר להתעסק בזה".

גומל, חסדים

בסוף דצמבר 2006, אחרי 13 שנים במצטבר שבילה בבתי הכלא של ברזיל, ישראל ואנגליה, השתחרר ליבוביץ' והוא כבר קרוב לשנתו ה־40. בעקבות החלטתו לנטוש את עולם הפשע, הוא חזר הביתה, ללונדון. כיום הוא מתגורר בדירה קטנה בשכונת ילדותו ומתפרנס מעבודה כאופה.

החזות שלו מתעתעת. הוא לבוש שחורים וחולצה לבנה, מגבעת שחורה על ראשו וזקן לבן מעטר את פניו. אף שהוא כבר אינו מתהדר בפאות מסתלסלות, מדובר באברך בכל רמ"ח איבריו. הוא מספר שהפרק הקרימינלי בחייו נותר מאחור. כיום הוא מתמקד בשיקום משפחתו וחידוש הקשרים עם ילדיו.
התמורות בחייו עודדו אותו לנסות לפתוח דף חדש. "לפני חמש שנים הבכור שלי גילה לתדהמתו שאני עדיין בחיים", מספר ליבוביץ'. לפני שנה התקיימה גישה חטופה בשדה התעופה בלונדון, בעצירה בת שעה שעשה בנו במהלך טיסה מישראל לניו יורק. "זיהיתי אותו מיד וקראתי בשמו", אומר ליבוביץ', באחת הפעמים הבודדות במהלך שיחותינו שבהן הוא נראה נרגש. "הוא נראה בדיוק כמוני כשהייתי בגילו. ישר הרגשתי אבא שלו. התחבקנו חזק. לא הייתי בשוק מוחלט אבל זה בהחלט היה 'וואו, אני לא מאמין שאני דוחף את עגלת הדיוטי פרי של הבן שלי!'. הוא שאל על הכלא, לא הבין איך שרדתי שם כל השנים. תהה איך נעלמתי להם".

בגלל מגבלות על כניסתו לארה"ב, שם מתגוררים שני בניו, נמנע מליבוביץ' לבקר אותם. כיום הוא מדבר כמעט בכל יום עם בנו הבכור, אך הקשר עם בנו הצעיר עדיין מנותק. "הוא מתקשה לעכל את 'שובי לחיים'", אומר ליבוביץ'. "אין לי טענות לאימא שלהם, היא עשתה עבודה נהדרת ומגיע לה כל הקרדיט. היא שיקרה בנוגע אליי כי כנראה לא ידעה להתמודד עם זה אחרת".

לא הקמת משפחה חדשה.

"לא, אבל זאת מטרה. הכי אני רוצה לקום בלילה ולהגיד לאשתי 'תישארי במיטה, אני ארדים את התינוק' או לחזור מהעבודה ולהגיד לה 'הייתי כל היום בעבודה, עכשיו זה הזמן שלי איתו", הוא אומר בגילוי לב.

גולת הכותרת של "חזרתו בתשובה" של ליבוביץ' היא פעילותו בקרב מכורים לסמים, שבה הוא משקיע מרץ בשש השנים שבהן הוא משוחרר מהכלא. כעת הוא משתתף בתוכנית של רשויות החוק המקומיות בלונדון, שמצאו בו פרטנר לא שגרתי ויעיל, ובמסגרתה הוא חורש את הממלכה לאורכה ולרוחבה, מבקר בתיכונים ומספר לתלמידים את סיפור חייו. איל הסמים לשעבר בעל הכיפה מזכיר להם מה הם יכולים לאבד אם ייתנו דרור לאשליה של כסף מהיר ולמשיכה לתעשיית הסם וההזיות.

"מבחינתי, עבור זה שווה לקום בבוקר", הוא אומר על פעילותו בפרויקט, ומספר על חלומו הגדול לפתוח מכון לגמילה. "אם ארוויח יום אחד בלוטו אני אפתח אחד כזה", הוא מבטיח. "ואם לא, אני פשוט אצטרך לגייס משקיעים. יום אחד את תבואי לראיין אותי במכון הגמילה שלי. אני יודע שזה יקרה".


Sunday, 24 March 2013

Films are Ossur - Z'nus is Muttar


Films and Slides are the biggest problem
For Jewish women and girls
Adultery is no problem

What does it take for a woman to accuse her rabbi of sexual harassment?




It took A. some time to realize she had been sexually harassed by Rabbi Eliezer Berland- a holy and righteous man in her eyes - and for her to file a police complaint. She is 18, married, her pretty face wrapped tightly in a black kerchief in the so-called Jerusalem fashion. She is going through a crisis, not only as a woman who was sexually harassed, but also as someone who was raised with a unique system of beliefs, at the center of which is the rabbi, the righteous foundation of the world.

Since A. became disillusioned, her world has collapsed. She stopped working, and her life now revolves around both the court case and the rift in her community, which has shunned her since she submitted her complaint to the police.

"I am the daughter of a veteran disciple of the rabbi," she says. "My father still believes in him. I think that if he were to cease believing, he would die from it. Today, now that I am outside, I understand that Shuvu Banim is a false Hasidic sect that is only after money. Everything the rabbi would do was very peculiar, not ordinary. He would yell, would travel around at night to tikkunim [sessions of 'spiritual repair'], and we'd follow after him.

"My husband is a righteous one. Our vart [a Yiddish term for an occasion that proceeds a betrothal] was at the rabbi's. We waited there all night. My husband cried to the guards to let us in to see the rabbi, and only at 5 A.M. did we break a plate. I was pleased. It was a matter of pride between me and my girlfriends that I had a groom who would chase after the rabbi. After the sheva berakhot [the week of nightly meals and blessings after a wedding], my husband continued his pursuit of the rabbi. He would go to Hebron, Amuka [in the Galilee] - wherever the rabbi was, my husband would chase after him. Later I joined in too.

"We thought we were demonstrating our devotion. For a year after our marriage, I did not have a single evening with my husband, because I was busy, in pursuit: We were the rabbi's minions. There was a group of women who pursued the rabbi. The rabbi would excite us, suddenly emerge from the car, do tikkun, and then get in and drive off. I worked from noon until 4 P.M., so that I would have time to sleep in a little in the morning, but many times I would telephone and say that I wasn't feeling well. So I also wasn't receiving a proper salary.

"My father instilled in us at that the rabbi is the essence of spirituality at home. I began going to the rabbi too, because we'd heard you could get a blessing. Once we used to see him from afar, but now we realized that you could get in to see him without paying millions of shekels. We got excited, we started going to him at night.
"The first time I went in to the rabbi, it was with another woman: He gave us a kiss on the forehead. Something gentle, a kiss from the righteous one. At the time I didn't think it was unusual, but from a kiss it developed into holding you, touching, licking. A lot of women don't believe the rabbi touched and kissed [others], because he didn't touch them. These are older Ashkenazi women.

"If he had touched them, they would have done him in. So he did it to us, the innocent disciples. Like that, so we wouldn't feel it, his hands were constantly fluttering about. He would come close and do it quickly without your realizing, with three or four women in the room - caress this one, embrace that one. One day he told my husband, 'Your wife will have the privilege of being in the world of nobility' [a higher realm the soul belongs to, according to kabbala]. It was only afterward that we understood he was preparing him.

"That time I had come with my husband to the rabbi as usual, and he said, 'You stay here and you come with me.' He locked me in his room and went out. When he entered he pointed to the bed. I don't remember what he said to me. He kissed me and stuck his tongue in my mouth. He held me real tight, my whole body, close to his, and he became dreadfully excited and panted. He told me, 'Now you are in the world of nobility,' and licked my face until it was really sticky. I was fighting with myself not to do anything. To this day I am traumatized by it.

"After that he put his hands under my blouse and felt me up brusquely. And then he opened the door and I ran to my husband and told him excitedly that the rabbi said I was in the world of nobility. We began to fight, because my husband understood."

'I miss kissing you'
A. says Berland frequently preached sexual abstinence. "For nine months he told me and my husband not to touch. From the time we married, we were prushim [abstaining from sexual relations]. It killed us. Sometimes we would touch and then we'd say, 'The rabbi will be mad at us.' My husband and I would go in and I would ask the rabbi, 'When will we be blessed with children?' He would say, 'You are not touching each other? You will be visited.' We were naive. I thought I would have children just because the rabbi promised me we would be visited. But he kept on saying, 'Now go immerse yourself' [in a ritual bath], as though he was ensuring that I would be pure for him. In front of other people he would ask: 'When did you go to immerse yourself?' I whispered in his ear, and he would say in front of the others that I had gone. I would feel embarrassed. The rabbi would call all the time: I love you, miss you, miss kissing you. But he would mix this sort of talk with holy talk. And then all of a sudden he stopped calling me."

A. came to her senses with the help of a veteran disciple of the Bratslav Hasidic sect. "The Hasid's daughter was a friend of mine," she explains. "She would go in to the rabbi every night, like me. After the incident occurred [the sexual harassment], her father told her he a secret scroll, which told of 18 women who were each tied to the righteous one [the rabbi] on a different side of the body and how each has a part in redemption. We came to her father and began talking to him about it. Suddenly he said, 'Enough, there is no secret scroll. The rabbi is despicable.' We were shocked. He called our husbands and told them. Only then did we understand what had happened, and everything blew up."

The public suspicions regarding sexual harassment by Berland arose during the course of an a police investigation into a dispute and shooting within the Hasidic sect. The investigation concluded that the dispute broke out following an attempt to silence Itai Nachman Shalom, a disciple of Berland who witnessed him having sex with a woman from the community, and refused to keep quiet about it. Since the scandal's eruption a few months ago, the Shuvu Banim sect has been split between the rabbi's supporters and detractors.

Berland, who is apparently in the United States now, knows he is under investigation for sexual harassment, and is represented by the Tel Aviv attorney Jacob Weinroth.

Women from the community are now offering support to the ones who say they were harassed and are encouraging them to seek help. The women wish to remain anonymous because they fear the wrath of thugs within the sect. They explain that Berland took advantage of weak women by force of his charisma. They say both he and his disciples explained to the women that by means of their submission, they were "helping" the rabbi to battle the Iranian threat facing Israel, and to prevent a holocaust from being visited on its people. A lot of women were hurt but are for now keeping mum, they say.

A Facebook page for victims of the rabbi's alleged abuse from the Hasidic sect, which was launched by a Haredi woman outside it, has seen a steadily growing number of subscribers. According to the woman who manages the page, several women have been in touch with her privately, and told her that they too had been sexually harassed. The descriptions are similar: "They came into the room to receive a blessing from the rabbi and it ended in lickings, roaming hands and statements such as, 'I am taking all offenses from you.'" She adds that several of the women say they subsequently received money from Berland, sums of $500-1,000, but are afraid to complain and are not willing to speak with the authorities about this.


Thursday, 21 March 2013

NY Man Cleared, Free After 23 Years in Prison for Rabbi Murder







Prosecutors are expected to ask a judge to free a man convicted in the 1990 killing of a Brooklyn rabbi.

David Ranta is due in court on Thursday afternoon for a judge to take up a defense motion to vacate his conviction. Prosecutors have told the judge they support the request.

The last time Ranta was a free man, he was a strapping 35-year-old father.

Ranta was convicted of murder after Rabbi Chaskel Werzberger was shot on Feb. 8, 1990 in Williamsburg, Brooklyn. The murder happened on Clymer Avenue as a suspect tried to rob a diamond courier, who escaped unharmed.

Werzberger was getting into his car when the suspect then grabbed him, shot him in the forehead, jumped in Werzberger's car and drove away.

Though no physical evidence linked Ranta to the crime, a jury convicted him based on witness testimony and circumstantial evidence. Ranta fit the wanted man's description of being blond and athletic.

"They used perjured testimony, it was clear," said defense attorney Michael Baum. "They used a parade of crack heads and thieves to say whatever they had to."

But a review in 2011 by a new unit of the Brooklyn DA's office cast doubt on witness testimony and concluded detectives had mishandled aspects of the investigation.

One witness told investigators he remembers orders by detectives during a line up, advising: "pick the guy with the big nose."

"It tells me we were right all along," Baum said. "David was innocent."

Prosecutors believe the real killer died in a car crash two months after the murder. That man's wife has provided information and other witnesses have recanted.

Community spokesman Issac Abraham said he heard the fatal shot. He is married to the rabbi's cousin and was stunned by the development.

"That is just unbelievable, that a botched robbery and murder because a botched prosecution," he said.

The 58-year Ranta has maintained his innocence from the beginning. He has been serving time in a Buffalo prison.